<h1>סמ"ג עשין סימן קי"ח</h1>
<h2>דף מו.</h2>
בירושלמי דפרק ששי דשביעית (דף ט"ז ב') אמרינן שלש כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם כל מי שרוצה לברוח יברח, השני כל מי שרוצה להשלים יבא וישלים, השלישי כל מי שרוצה לעשות מלחמה יבא ויעשה, א"כ מפני מה הערימו אנשי גבעון לפי ששלח להם בכלל ולא קיבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה הוקשה הדבר לנשיאים וראו שראויים להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית לפי שאמרו מארץ רחוקה באו והרי הכתוב אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהו להם עבדים ויהיו למס, והואיל ובטעות נשבעו להם בדין שיהרגום על שהטעום לולי מפני חילול השם (ע"פ רמב"ם מלכים פ"ו ה"ה) וכן מפרש בפרק השולח (גיטין מ"ו א').
מצות עשה לקרוא אפילו לשבעה עממים לשלום כל שכן למלחמת רשות עם שאר האומות שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, ומה הוא השלום שקוראין מבקשים מהן שלשה דברים שיקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהם ושיהו למס עובד ושיהו עבדים וכבושים תחת יד ישראל לעשות ככל אשר יצוה המלך שנאמר יהיו לך למס ועבדוך ובשלמה הוא אומר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים [וגומר] ואת כל ערי המסכנות אשר לשלמה [וגומר] כל העם הנותר מן האמורי וגומר ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ושריו ועבדיו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו (עי' רמב"ם מלכים פ"ו ה"א ורדב"ז). ואם לא השלימו הרי הכתוב אומר ואם לא תשלים עמך וגומר והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך שאינם משבעת עממים רק מערי העמים האלה אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה, ומניין שאינו מדבר אלא באותן שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קיבלו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש).
עמון ומואב אין קוראין להם לשלום כאשר נתבאר בספר מצות לא תעשה (רכ"ח). אע"פ כן אם השלימו מעצמן מקבלין אותם (ע"פ רמב"ם מלכים פ"ו ה"ו).
כתוב (במדבר ל"א ז') ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, תניא בספרי כשצרין על העיר לתפשה נצטוו שלא יקיפו אותה מארבע רוחותיה אלא משלשה רוחות ומניחין מקום לברוח (ע"פ רמב"ם מלכים פ"ו ה"ז).
